אחרי שנה וחצי.. פחות או יותר שנה וחצי של היכרות עם בן אדם מדהים, אוהב, חם גבר שאני מאחלת לכל אחת ואפילו ואחד, עדיין קשה לי להסביר עד כמה אני אהבתי, ואוהבת אותך. פחדתי שמה שהיה בנינו הוא בסך הכל הרגל..ובכמה שבועות האלה שהיית רחוק ממני הבנתי שזו באמת הייתה האהבה הראשונה שלי. אומרים שרק אחרי שמאבדים מעריכים...המשפט הזה בהחלט מוכיח את עצמו. עכשיו אני מסתכלת על הדברים הטובים שהיו בך, ולאו דווקא על הרעים. נפגעתי ממך, בשיחות שראיתי עם ידידות, בזה שאף פעם לא טרחת להתקשר אליי גם באותו יום ששכחתי את הפלאפון בבית, שגם בחצי שנה שלנו אני זו ששלחתי לך את ההודעה, שאף פעם לא זכיתי להרגיש פיזית את האהבה ממך..אף פעם לא הרגשתי שאתה נלחם עליי ועל הקשר הזה. נשארתי עם המון סימני שאלה..אבל אחרי הכל היית כל כך משמעותי בשבילי, תמכת בי, חיזקת אותי סיפרתי לך את הדברים הכי אישיים שלי,גרמת לי באמת לסמוך עלייך ולהאמין בך. מכל מילה הכי קטנה התרגשתי, מכל נשיקה או חיבוק היו לי פרפרים. האהבה הראשונה שלי, הנשיקה הראשונה, הגעגוע הכי חזק שיש לי, אי אפשר לשכוח או להדחיק את כל זה. בגלל זה כל כך קשה לי לעבור הלאה. ובהתחלה, היה לי מאד קל אבל עכשיו הכל עולה. פתאום נופל האסימון..אין יותר הודעה שמעירה אותי בבוקר, ואין הודעה ממך שאני רגילה ללכת לישון איתה. זה כואב וצובט, בעיקר לחיות בידיעה שבן אדם שכ׳כ קשה לך בלעדיו מסתדר וממשיך בלעדייך. הרצון הכי גדול שלי הוא לקבל את אותה ההודעה, זוכר? ההודעה ההיא אחרי שלא דיברנו חודשיים, שגרמה לי אושר עילאי. כבר בעל פה אני זוכרת ומדקלמת את הברכה שכתבת לי ליום ההולדת, מילה במילה. הברכה שהכי ריגשה אותי והייתה חשובה שלי. הדבר היחיד שנשאר הוא להגיד באמת תודה על הכל, ולהלוואי והיה לי את האומץ לשלוח את ההודעה הזו בתקווה שלא המשכת הלאה.
אומרים שבסופו של דבר מתרגלים להכל...נקווה שגם הפעם. |
;){kind=link}